התהוות

ירכיים רחבות, שדיים קטנים, אף קטן.
הוא לובש חיוך עצוב עם נעליים, אם כי מדי פעם הוא צוחק בקול רם.

- מאורה, את שם?
זהו ריבוע קטן, עגול עשוי אבן ועם צלב מלטזי. כדי להגיע אליו הוא ירד תשע מדרגות אבן, אפורות וסדוקות כמו השמיים בצפון. בנייה לא טיפוסית, שכן בדרך כלל עולים כשרוצים להתפלל.

מאורה ברחה עם המכונית בחיפוש אחר איזו פינה רחוקה מעולמה הידוע.
היא מרגישה מוזר כבר זמן מה ומחפשת מצבים דומים. בלי להכין את זה ובאימפולסיביות, מקום אקראי על המפה.
והנה זה, עם ההרמיטאז' ומזרקת הנוי שלו. "האם מים קדושים ראויים לשתייה?" הוא תוהה.

היא נשענת על הקיר הראשי, יושבת על הרצפה ליד השער הפתוח למחצה. הצל מכסה את רגליה, מסתיר אותה מהשמש המסנוורת.
"אני אצטרך את המשקפיים אחר כך", הוא נוזף בעצמו. "אם לא זכרת, אתה לא צריך אותם" עונה מיד.
הם רוצים ללמד אותה לא להיות כל כך שלילית והיא לומדת משהו.
לתכנת וחיובי את המחשבות שלך.
- מאורה?
היא מתעוררת מדיטציה עמוקה דרך שתיקה. הטלפון הנייד מאוכסן.
- כן... אני.
- מה אתה זומם... מאורה?

מבעבע המים הולך לאיבוד בין קולות הרחוב. אחד רוכב על אופניים, זוג הולך על לברדור שמתחנן לחופש, ואחר... סתם הולך.
העיירה מלאה בפנים שמאורה תראה רק פעם אחת לכל היותר. מבט נמשך שנייה ואז נעלם בזיכרון, כמו כל טיפה שנופלת ומתערבבת במזרקה. טיפה אחת היא חסרת משמעות, אבל בזכותה הבריכה מלאה.
ילד עם משהו בידיים רץ ליד. הוא מועד. סנדל בורח. הוא מתיישב על המדרכה ונועל את נעליו ורץ שוב. פרטים קטנים בדרך כלל לא שמים לב אליהם, למרות שאנו שמים לב אליהם יותר כאשר הסביבה, כמו עכשיו, מתגלה.

מאורה נושמת.
- אני מחפש...

- אני מחפש עתיד שנותן לי השראה. בשביל זה, הלב שלי הוא אוזניים. ספר לי קודם על עצמך.
📷 מ-Creative Commons CC
📝 מאת Cesar Rampe